אחד הביטויים היותר שנויים במחלוקת שסיפקה היהדות במהלך השנים הוא "שונא מתנות יחיה".גם אם תחפשו טוב לא תמצאו במקורות או בכל מקום אחר יהודי שסירב למתנה. אולי מי שטבע את הביטוי לפני אלפי שנים, רצה בעצם להזדהות עם החתן והכלה של שנות האלפיים והתכוון למתנות כמו סיר לפסטה או מתלה למגבות, מתנות מהסוג שבא לכם לשבור עם פטיש כשאתם מקבלים אותן לחתונה. חכם סיני אמר פעם " את הכסף סופרים במדרגות" וזה בדיוק מה שבא לכם לעשות עכשיו, כשאחרון האורחים מתניע את רכבו ונעלם באופק, לספור את הכסף. מדרגות או לא מדרגות אתם רוצים לראות כמה הביאו לכם הדודים, הסבים, החברים והחברים של ההורים ולחקוק את הסכום בליבכם לעד. החתונה היא, בסופו של דבר ( ואולי בעצם כבר מתחילתו), כמו כל דבר בעולמנו הקפיטליסטי והחביב, עסק כלכלי. כששילמתם לעיצוב חופה חמש מאות דולר ולמנה ארבעים וחמש דולר, ידעתם (גם אם רק בתת מודע) שאתם עתידים להחזיר את רוב הכסף, ואולי אפילו בעזרת השם (ודודה ציפורה מאמריקה) להישאר עם עודף.מי שחשב עד היום שטקס החופה הוא שיאו של אירוע החתונה- טעה. שעת ספירת הכסף היא למעשה שעת השיא, שאמנם נוכחים בה מעטים, אבל כאן אתם יודעים סוף סוף מי אוהב אתכם באמת. טקס ספירת הכסף הוא אחד הטקסים המשמעותיים ביותר ביהדות והוא מגלם בחובו רגשות עזים. האסוסיאציה שעוברת בראש כשאתם שולפים צ'ק אחר צ'ק במתח עז ומקריאים בקול את שם בעל הצ'ק ואת הסכום שנתן היא של תחרות הארוויזיון בעת ספירת הנקודות ( "דוד לאון- 350, מוטי ורוחמה 550" ) גם כאן וגם שם רואים מי אוהב אותנו באמת ומי סתם אנטישמי.במשך הטקס מתפתחים סוגי רגשות שונים כלפי האורחים שרק לפני כמה שעות קיבלתם בחיוך שרק שתי האוזניים שלכם הצליחו לעצור:
חיבה - "איזה מתוקים עדנה ושאול, שבע מאות"
גועל- "שני מגעילים אלה, אכלו כמו חיות והביאו רק שלוש מאות חמישים"
קנאה- "לאורן ופזית הם הביאו שש מאות"
תדהמה- "אני לא מאמינה שהוא הביא רק שלוש מאות"
ונקמה- "אין בעיה, מאתיים, אני עוד אראה לה".
על מנת לטשטש את תאוות הבצע הפורצת מכם, מומלץ להקדיש מעט זמן להקראת הברכות המצורפות למעטפות. דבר חשוב לא פחות מהספירה הוא הרישום שלה בפנקס השחור שלכם . אל אף הזעזועים, המאמץ הנפשי וההתרגשויות המלוות את טקס הספירה אתם חייבים לשמור על קור רוח וריכוז על מנת לבצע רישום נטול טעויות.
טעויות ברישום עכשיו יכולות להשפיע על חייכם וחיי משפחתכם באופן הרסני. בואו נניח שגילה ומשה הביאו שלוש מאות וחמישים שקלים. עייף ומלא התרגשות אתה רושם בטעות שמונה מאות וחמישים. שנה מאוחר יותר, כשמגיע מועד החתונה של גילה ומשה, אתה עתיד לזרוק לפח, אם להשתמש במילים עדינות, משהו כמו שש מאות שקלים. לא חבל? זה עוד כלום! עוברות שלוש שנים ואימא שלך מתקשרת לשאול כמה דודה לאה הביאה לך לחתונה. מבט חטוף בטבלה ואתה אומר לאימא "שלוש מאות שקלים". חמש שנים של ברוגז משפחתי, שכוללות קללות שהנייר איננו סובל, תסכולים ומרמור אישי היו יכולות להימנע, לו היית מרוכז יותר בטקס הספירה, ורושם את הסכום הנכון שדודה לאה נתנה: שלושת אלפים שקלים.הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות הוא שפשוט תפספס מישהו בעת הרישום. ההורים מקריאים את שמו של אחד מנתוני המתנות. אתה באותו רגע מנקר מרוב עייפות, או שהעט שלך פסק לרגע מלכתוב, והופ... אחד מנותני המתנות לא נרשם בפנקס. כשאתם מגלים כי הנ"ל לא נתן לכם כביכול שום דבר, אתם מפתחים כלפי החוצפן שנאה עזה ומבטיחים לרדוף אותו עד מוות. הנ"ל מצדו לא יודע מדוע הפסקתם לחייך אליו, ומדוע אתם מתלחששים בכל פעם שאתם רואים אותו. השיא הוא כמובן בעת שמגיע אירוע שלו או של מישהו ממשפחתו. אתם מחליטים לנהוג באותה הדרך: לא לתת לו כלום. הוא בתגובה מפתח עוינות משלו וחברות של שנים יורדת לטמיון בגלל שניה של חוסר ריכוז. ובכן, למרות שמדגדג לכם באצבעות של הידיים ואתם חמים אש על הקש, מומלץ לקיים את טקס הספירה ביום שאחרי, אחרי שינה בריאה, מקלחת חמה וארוחת בוקר טובה.
אמא שלכם, ששום דבר כבר לא מעניין אותה חוץ מלהוכיח לאבא שלכם שהמשפחה שלו הייתה ונשארה קמצנית, תיאלץ להמתין עוד כמה שעות.
*אלה מכם, שממש לא יכולים לחכות, יכולים לבחור באופציה הגרוזינית: פתיחת המעטפות בארוע עצמו והקראת הסכום בפני כל שאר האורחים. בדרך זו אתם משיגים לפחות שני דברים: האחד: כבר אחרי החופה אתם יודעים אם כיסיתם או לא. השני: לפחות עשרה אורחים יחזרו לאוטו להביא עוד איזה מאה חמישים ש"ח.
